רוב הזמן אני בסדר;
אני מנסה לעבוד, לצלם סרטונים לערוץ היוטיוב שלי, לערוך, להעלות. מנסה לשמור על שגרה. אני אופה, מבשלת, אוכלת, רואה נטפליקס. חיים נורמטיביים של עצמאיים. או לפחות, החיים הנורמטיביים של העצמאית הזאת. אבל לפעמים, פתאום משומקום, מדי פעם בפעם, אני קולטת כמה הסיטואציה הזאת משובשת.
אני מתגעגעת למשפחה שלי. לחברים. מתגעגעת ללמצוא שמרים בסופר. ללקחת את האו-באן בלי להיות דרוכה ואפופת פאניקה. חסר לי לעבוד מבתי קפה. לעזאזל, חסר לי אפילו לעבוד מהספריה. אלה הדבקרים הקטנים ששומרים על שפיות, שעושים את החיים נורמלים. וכולם נגוזו.
רוב הזמן אני בסדר, אבל לפעמים בא לי לצרוח.
